אוטונומיה גופנית

ביום השמיני לחייו של תינוק בן, הוא עובר ברית מילה. זו נחשבת לאחת המצוות החשובות ביותר — סימן הברית בין אלוהים לאברהם (בראשית יז:י-יד).

לילד אין מילה בשינוי גוף קבוע זה. זה מבוצע על תינוק שלא יכול להסכים, מוצדק על ידי ברית שהוא מעולם לא הסכים לה.

השאלה האתית ברורה: האם להורים צריכה להיות הזכות לשנות לצמיתות את גוף ילדם מסיבות דתיות? הרבה אנשים שעוזבים אורתודוקסיה מתמודדים עם השאלה הזו, במיוחד כשיש להם בנים משלהם.

בעוד ברית מילה נפוצה בתרבויות מסוימות מסיבות שונות, המסגור הדתי שלה כברית אלוהית — שמבוצעת ללא הסכמה — שווה בחינה ביקורתית.

ויקרא יט:כח קובע: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם." הפסוק הזה הוא הבסיס לאיסור על קעקועים בהלכה יהודית.

האמונה הנפוצה שיהודי עם קעקוע לא יכול להיקבר בבית קברות יהודי היא בעצם מיתוס — אין איסור הלכתי כזה. אבל הסטיגמה החברתית אמיתית מאוד.

האמת: הגוף שלך הוא שלך. קשט אותו, שנה אותו, או השאר אותו בדיוק כמו שהוא — הבחירה שייכת רק לך.

צניעות היא קוד הלבוש שמנהל איך נשים (ובמידה פחותה, גברים) חייבות להציג את עצמן. לנשים, הדרישות כוללות:

המסר ברור: גוף האישה הוא מקור פיתוי, וזו האחריות שלה לכסות אותו כדי למנוע מגברים לחטוא. זה מציב את הנטל של התשוקה הגברית ישירות על כתפי הנשים.

ההשפעה הפסיכולוגית של לגדול תחת כללי צניעות היא עמוקה. הרבה נשים שעוזבות מתארות שהן מרגישות עירומות וחשופות בבגדים לגמרי נורמליים. ללמוד מחדש להרגיש נוחות בעור שלך לוקח זמן.

היהדות האורתודוקסית פועלת על בינאריות מגדרית קפדנית. מהלידה, המגדר שלך קובע הכל — מה אתה לובש, איך אתה מתפלל, עם מי אתה יושב בבית הכנסת, באיזו מצוות אתה חייב, ומה התפקיד שלך בחיי המשפחה. עבור אנשים טרנסג'נדרים ולא-בינאריים שגדלו בעולם הזה, ההשלכות הרסניות.

קטגוריות מגדר הלכתיות הן בעצם מורכבות יותר ממה שרוב האנשים מבינים. התלמוד דן בטומטום (אדם שהמין שלו לא מוגדר) ובאנדרוגינוס (אדם עם מאפיינים גבריים ונקביים כאחד) במקומות רבים (ביכורים ד:א-ה, יבמות פג ע"א). הקטגוריות האלה היו קיימות במסגרת המשפטית — אבל טופלו כמקרי קצה לפתרון, לא כזהויות תקפות לאישור.

האיסור במרכז הוויכוח הוא דברים כב:ה: "לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה." הפסוק הזה משמש באופן קבוע כנשק נגד אנשים טרנסג'נדרים, מפורש לאסור כל צורה של מעבר מגדרי או ביטוי חוצה-מגדר. אבל הפסוק הובן במקור על ידי מפרשים רבים (רש"י, אבן עזרא) כאיסור על הונאה או התחפשות למטרות לא מוסריות — לא כאיסור גורף על זהות מגדרית.

הטיעון "הגוף שלך שייך לאלוהים" מיושם גם כאן — הטענה שמעבר מפר את האיסור על פגיעה עצמית (חבלה) או שזה מהווה ניתוח מיותר. אבל מסגור זה מתעלם מהמציאות הרפואית המתועדת היטב שטיפול מאשר מגדר מציל חיים. להכחיש את זהותו של מישהו בשם הדת זה לא "להגן" על גופו — זה לפגוע בו.

למי שעזב: אם את/ה טרנסג'נדר וגדלת אורתודוקסי, דע/י שהזהות שלך תקפה. האשמה והבושה שאתה עלול לשאת משנים של הסתרה מאולצת הם תוצרי המערכת — לא השתקפות של מי שאת/ה. אנשים טרנסג'נדרים רבים שעוזבים קהילות אורתודוקסיות מתארים את המעבר לא רק כהפיכה לעצמם, אלא כיכולת סוף סוף לנשום.

במהלך ברית מסורתית, אחרי שהערלה מוסרת, המוהל מבצע מציצה — יניקה לשאוב דם מהפצע. בפרקטיקה המסורתית ביותר, מציצה בפה (MBP), המוהל מניח את פיו ישירות על הפין שזה עתה נימול של התינוק ומוצץ את הדם.

כן, קראת נכון. גבר מבוגר שם את פיו על פצע פתוח של תינוק.

הבסיס ההלכתי דק. התלמוד (שבת קלג ע"ב) מזכיר מציצה כפרקטיקה רפואית — הרבנים האמינו שיניקה מונעת זיהום. הרפואה המודרנית מוכיחה את ההפך: היא גורמת לזיהום. החתם סופר ופוסקים אחרים פסקו שמציצה היא פרוצדורה רפואית, לא דתית, כלומר צריך לעדכן אותה עם הידע הרפואי.

זה לא על חופש דת. זה על מבוגרים שמחשפים תינוקות ביודעין לנגיף שעלול להיות קטלני בשם מסורת. כשהתלמוד עצמו מסווג מציצה כרפואית ולא כדתית, להמשיך עם MBP זו לא חסידות — זו רשלנות.