זכויות נשים

השפה של דיני נישואין יהודיים מגלה. המשנה בקידושין א:א פותחת עם: "האישה נקנית בשלש דרכים". המילה "נקנית" היא אותה מילה שמשמשת לרכישת רכוש.

אישה "נקנית" על ידי: 1. כסף — היסטורית, הגבר נותן לאישה משהו בעל ערך 2. שטר — חוזה כתוב 3. ביאה — יחסי מין עם כוונה להתחתן

בעוד מתנצלים טוענים שזו סתם טרמינולוגיה משפטית, המסגרת חושפת את השקפת העולם הבסיסית: נישואין הם עסקה שבה גבר רוכש אישה.

בכתובה (חוזה נישואין), הבעל מתחייב לספק מזון, לבוש, ויחסי אישות. אבל החובות של האישה? היא חייבת לבעלה את עבודתה הביתית, וההכנסה מעבודתה שייכת לו (כתובות מז ע"ב).

עדות אישה לא מתקבלת בבית דין יהודי. שבועות ל ע"א קובע שנשים פסולות באופן כללי כעדות, יחד עם ילדים, עבדים, ופסולי דעת.

הרמב"ם (הלכות עדות ט:ב) מקודד את פסילת נשים מעדות כאיסור ברמת התורה. ההשלכות מתגלגלות לכל תחום בחיים המשפטיים היהודיים.

אולי הביטוי האכזרי ביותר של אי-שוויון מגדרי ביהדות האורתודוקסית הוא הגט (מסמך גירושין יהודי). רק גבר יכול לתת גט. אישה לא יכולה לגרש את בעלה — היא יכולה רק לקבל גירושין ממנו.

זה יוצר את תופעת העגונה (אישה "כבולה") — אישה שבעלה מסרב לתת גט. היא לא יכולה להתחתן מחדש לפי ההלכה היהודית. היא לכודה.

בעוד חלק מהפוסקים האורתודוקסים המודרניים ניסו להתמודד עם זה דרך הסכמים טרום-נישואין, חוסר האיזון הבסיסי בכוח נשאר: הגבר מחזיק במפתח, והאישה מחכה.

ארגונים כמו ORA (ארגון לפתרון עגונות) נלחמים לעזור לנשים כבולות, אבל הבעיה השיטתית נמשכת.